קרית שמונה, בית החייל. סיימנו את יום הרכיבה הראשון כמעט במסלול המתוכנן. ויתרנו על העליה לקלעת נמרוד, אם כי הייתה קבוצת ישראלים קטנה שלא ויתרה וביצעה גם את החלק הזה של המסלול. היום הזה אופיין במנהיגות נשית, שהרי הייתה בעייה ארגונית: מחד היום הזה לא נחשב חלק מהטור ומאידך מארגני הטור נתנו למי שהחליט לרכב, תמיכה לוגיסטית של העברת הציוד. נותרה רק שאלת האחריות. מבחינה חוקית ברור שהמארגנים אינם אחראים על מעשי הרוכבים ביום הזה, אולם ברור גם שהרוכבים הזרים לא יודעים מה לעשות ללא הכוונה מקצועית. גם אם ירכבו, הרי שירכבו את מסלול הטור המתוכנן כפי שפורסם.

אז אחרי הכוונה, או ליתר דיוק, עיצה, של יובל גולן על המסלול וממה רצוי להיזהר, נשאלת השאלה מי יוביל? העיניים מופנות למעט הישראלים שבחבורה. אנחנו, הגברים, נאלמנו דום. הנשים לא התבלבלו לרגע. זיווית ותמר מחייכות לעצמן ותמר ממלמלת לזיווית: “אנחנו הולכות להוביל, ראית?” ואכן, כל השלב המישורי הן מובילות את הקבוצה, עד לתחילת העלייה.

בתום הרכיבה התפצלנו. רוב הרוכבים הגיעו למטולה ומיעוט ובו אני הגיע לבית החייל בקריית שמונה. זו הייתה חוויה מפוקפקת להמתין לתיקים, כשאנו מיוזעים לאחר רכיבה מאומצת, יחד עם חיילים צעירים. חזרה לחוויית החפ"שיות בצבא של סיום משימה מיוזע והמתנה לחולצה יבשה.

מדוע אני מציין זאת? זו התבוננות מרתקת בתגובת האכסניות לנוכחות של רוכבי האופניים. במלון בנהרייה היו גאים מאוד לארח
רוכבי אופניים. איש הביטחון ופקידת הקבלה היו חצי משועשעים חצי מלאי גאווה על האירוח. הם הרימו מדי פעם אופניים ואמרו אחד לשני על כל זוג ש"הוא עולה איזה ארבעים אלף שקל”. חשבתי לעצמי כיצד הספורט הזה קיבל תיוג של ספורט או בילוי של רק מי שיש לו אמצעים. מבחינת איש הביטחון ופקידת הקבלה, כל אופני כביש, גם הפשוטים ביותר, הם משהו כמו "איזה ארבעים אלף שקל".  בבית החייל בקרית שמונה כבר ראו הרבה דברים. מבחינתם, כך מדווח הפקיד לבוס שלו, העיקר למלא את החדרים, לא משנה במי או במה. “יש כאן רוכבי אופניים, לא ילדים, לא חיילים, מה זה משנה? החדרים יתמלאו" הוא מסביר בטלפון בקול, קשה לפספס.