הזינוק מתחיל בזמן, וכן, הבטחתי לעצמי לבדוק את זה. אלוף במיל' יום טוב סמיה, רוכב כביש מדופלם זה כמה שנים, מדבר גבוהה גבוהה, אבל זה לא באמת מעניין אותי. חנוך מרמרי מזניק את הטור. הוא זוכה בכבוד כיוון שכתב את פרק הסיום בספרו המומלץ, "על האופניים", על טור דה ישראל, טור מדומיין. הרכיבה מתחילה ואין לי אלא להודות לאלוהי הגיאוגרפיה על שבראו עליות. הפלוטון בורח לי, אני מאחורה, מפחד להיכנס פנימה. עוד לא התחילה התחרות ואני מאחור משתדל לא לאבד את רוכבי החוד. אבל מגיעה עלייה, אומנם לא ארוכה ולא קשה, אבל עלייה. אינני רוכב חזק במיוחד, לא בעלייה ולא במישור, אבל בעלייה נוח לי יותר. אני מתחיל לעקוף ומגלה שוב מחדש שתמיד יש איטיים ממני. בקצרין אני מגיע רגע לאחר התאונה שתיארתי לעיל וזה מפחיד. את הירידה לכינרת אני רוכב לאט יותר. החשש הגדול שלי היה לרכוב לבד (אסף חזני רוכב בטור דה ישראל ככתב מוזמן, לבד וללא בנזוג - B.Z.). כלל האצבע מורה לי להקפיד לתפוס דבוקה, על מנת שלא אאבק לבד מול הרוח. אבל אין דבוקות, אז את רוב הרכיבה עשיתי לבד, עובדה שנתנה לי אפשרות להרהר על הארגון ועל הליווי המשטרתי. אני משער כי לו הייתי בדבוקה הראשונה, הרי שהייתי מרוצה מהליווי הצמוד. כמי שרכב אחרי שתי הדבוקות הראשונות יצא לי לחוות את הנהגים ואת הליווי. היה מעניין.

יום טוב סמיה אלוף במילואים(מימין), מייק אינגרם ודורה הלר, שלושה רוכבים בוגרי משלחת הטור טראנס אלפ בכביש, שמשתתפים בטור הישראלי

אופנועי ורכבי ליווי ותמיכה בטור. מש כמו אירופה? אסף חזני מרים גבה

למה הכוונה? הגדרתי לעצמי מטרה היום. לנסות לחוות את הרכיבה כאילו הייתי בחוץ לארץ: אופנוענים, כביש פתוח, נוף ירוק, אמריקה, סליחה, אירופה. אז זהו שלא. לא ממש עבד. הרכבים שהמתינו זמן רב בצמתים החלו לאבד את הסבלנות. קצת קללות, עדיין בסדר, תסלחו לי, אבל אפשר להבין. מדובר בכביש שאין לו באמת כבישים עוקפים, אז מי שנתקע זה להרבה זמן. אבל מצומת שאן עד לנצרת המצב היה קשה. המשטרה כבר לא הייתה בתמונה, והצומת והפנייה עצמה הייתה חסומה על ידי רכבים. אישה מקומית הכווינה אותנו לכיוון בית שאן (הצטרפתי לקבוצה קטנה בשלב הזה). התפלאנו אבל חשבנו שאולי היה שינוי. השוטר נזעק "לא, לא, לא, לכאן!" והבית-שאנית המקומית לעגה לנו "אתם תתנו לנו לחכות שעתיים ואני לא אעבוד עליכם?”. בכביש לעפולה הרכבים עברו בצמתים באופן רגיל, ואילו אנחנו הרוכבים נאלצנו להאט בצמתים. בקיצור, לא אמריקה, לא אירופה ולא נעליים – בית שאן.

האם אני מבין את המקומיים? כן. האם אני מצדיק אותם? לא. זה מתחבר למה שכתבתי אתמול על המיתוג של האופניים כ"משהו כמו ארבעים אלף שקל". מבחינה חברתית נוצר פער שגדל והולך, בין הרכיבה כתרבות של אלו שיכולים להוציא "איזה ארבעים אלף שקל" לבין אלו שלא יכולים.
הסיום היה בעליה להר הקפיצה. אומנם זו לא עליה תלולה במיוחד, אבל אחרי 148 ק"מ היא קשה למדי. אם כך, מדוע בחרו המארגנים למקם את תחנת ההאכלה ברחבה סגורה, שעל מנת לחזור ממנה יש לטפס בשיפוע תלול? כי אחד הרגעים היותר קשים היה אחרי הרכיבה, אחרי השתיה ו.. לטפס שוב.

טוב, מספיק ביקורת בונה, הנה מנצחי היום הראשון של טור דה ישראל: גברים – ניב ליבנר ורן מרגליות, קבוצת ISRAEL GO PRO גברים 80 – 89 – יוסי פוקר וישראל חן, רוכבי תל אביב גברים 100+ - ENAAE FRED FRED DE KINKELDER זוגות מעורב – גיל קיבץ ירדן אבידני, רוכבי FOCUS נשים – אוסנת שור וקרן פטוש, רוכבי תל אביב דבר המנצח – ניב: “ארגון מאוד מרשים. המתחרים היו חזקים מאוד, צחי ואנטון (מרוכבי תל אביב שסיימו במקום השני - B.Z.) עשו עבודה מדהימה ואני מרגיש שעשינו מה שהיינו צריכים" דבר הנשים - קרן פוטש ואוסנת שור: "מאכזב שאנחנו זוג הנשים היחידי ועוד זוגות לא הרימו את הכפפה. אין תחרות כזו כל יום בארץ. היה קשה אך מהנה ואנו מצפות לעבור את יום המחר"

ניב ליבנר, מהצוות ISRAEL GO PRO שהגיעו ראשונים ביום הראשון של הטור הישראלי