בין קורונה למלחמת המפרץ

מסכהגם כשאני הייתי בגיל של הבת שלי הופסקו הגנים לתקופה מסוימת וגם אנחנו היינו לובשים מסכות. למען האמת  המסכות של היום ממש עדינות ונחמדות בהשוואה למסכות האבכ של לפני 30 שנה. בגן קישטנו את הקופסאות החומות הגדולות של המסכות. הקופסה שלי היתה עטופה בנייר ורוד עם תמונה גדולה של הפנתר הורוד. בבית עשינו עם אמא פעילויות יצירה שהעבירו לנו את הזמן בנעימים. ככה ניסו לצבוע לנו בצבעים רכים וורודים את המצב הזה, שלמעשה היה נוראי, היינו תחת איום כימי ולא מעט טילים נחתו בישראל ובעולם. אז לא היה לי את בני ברוך אבל היתה לי סביבה משפחתית שסיפקה את החום, התקווה וההגנה שהיום בתקופת הקורונה אני מקבלת דרך חברי בני ברוךואני היום מנסה להעביר את זה הלאה ולצבוע לבת שלי את המצב בורוד. נכון, היא לא יכולה להיפגש עם החברות שהיא כל כך מתגעגעת אליהן, ללכת לגן כמו שהיא מאוד אוהבת, או להיפגש עם הסבא וסבתא שגרים בחיפה… אבל אנחנו עושות פעילויות מעניינות, הוספנו דשא סינטטי למרפסת, ואפילו אבא עובד מהבית.

כולנו מתאמצים בשביל הילדים מתוך דאגה ואהבה, אבל האמת שגם לפני 30 שנה וגם היום, הכל זה רק פלסטר. רק ניסיון להעביר את הזמן בנעימים למרות האתגרים שמגיעים. ומה שהייתי רוצה זה באמת לצבוע בורוד את העתיד של ילדנו ולא רק לכסות בצבע רך את השחור שמתגלה, ובשביל זה נהיה חייבים להשתנות.

העולם כל כך עוין היום, בין אם מדובר באיומים של מלחמות, או באיומים של ווירוסים שאנחנו מעבירים אחד לשני במקום להישאר בבית ולשמור אחד על השני. בכל המצבים חסרה לנו דאגה והדדיות, ואני ממש מקווה שאת כל הזמן שהתפנה לנו עכשיו מכל העיסוקים הקודמים, נשקיע בחינוך להדדיות ולקשר טוב בינינו. חייבים, ממש חייבים לקחת את האנושות בידיים ולהוביל אותה למצב חדש. לא נוכל להמשיך לטמון את הראש בחול עו זמן רב. הפעם נשלחה לנו מכה רכה ועדינה, אך אם לא נלמד ממנה יבואו ווירוסים קשים יותר ומכות כואבות יותר. הטבע לא יניח לנו עד שנתאים את עצמנו אליו.